|
טעימות:
מתוך שחפים על פני המים... משום מה הנאות יחיד נתפשות אצלה מאז ומתמיד כמין חטא. חטא מתוק שמותר רק עד גבול מסוים. הנאה יכולה להיות מושלמת רק כששותף לה הזולת. אבל מזמן חדלה לבקש מאליהו לחוות אתה את חוויית שפת הים, במיוחד בחוף סדני עלי הקרוב לביתם. "אני דווקא מאד אוהב את הים," הצהיר בעלה, "רק את החול אני לא סובל. אילולא החול הייתי בא אתך לים כל יום." באותו יום באמת ניאות לרדת ולטייל אתה בחוף – הוא בנעלים, גרביים, מכנסיים ארוכים, חולצה ומעיל - היא בבגד ים. את המתח ששרר ביניהם אפשר היה לחתוך בסכין. מאז אותו ניסיון נפל שבעטיו נותקה התקשורת ביניהם שבועיים ימים, היא השתכנעה סופית שחבל על כל מאמציה. אליהו חי בעולם שלו והיא בשלה. בתל אביב יהיה אחרת. שם היא תתיידד עם סוג אחר של אנשים. אולי – מי יודע -- תפגוש שם איזה אדם צעיר, מישהו שאפשר יהיה לבלות אתו על שפת הים. לשבת יחד בבגדי ים וסתם לפטפט להנאתם. לפתוח את הלב ללא חשבון ובלי כל התחייבות - שיישא הים את האחריות למה שייאמר ביניהם.
מתוך נקמתה של הרוקחת ... באדישות שרה סוקרת את פני הבובה המזדקנת של לקוחתה האחרונה. "מה שאת תמיד לוקחת, שמעונה?" היא שואלת ביובש, ממציאה חפיסת גלולות. "רוצה לשתות את זה עכשיו? אביא לך מים." כפופה ומעוקמת, פניה מכווצים, שרה גוררת את רגליה למעבדה וחוזרת עם כוס מים.
"גברת שרה, את מה זה עשר!" בציפורניה האדומות הארוכות שמעונה קורעת את עטיפת החפיסה, לוקחת חופן כדורים ובולעת אותם."מה הייתי עושה בלעדייך?"
"נו, מי כמוני יודעת מה זה כאבי ראש כל חודש עם המחזור?" מצטחקת הרוקחת. הרי את שמעונה היא מכירה כבר שנים, מאז היותה שמעון. ואפילו אז היה חוטף מיגרנות מדי חודש.
"לכי, בחייך! עזבי!" שמעונה הפגועה מנענעת כתפיה הרחבות בהתרסה, זורקת לאחור את רעמתה המחומצנת. אבל מיד היא מתעשתת ושולפת מהתיק שלה ארנק גדוש שטרות כסף. "כמה זה, מותק?" היא שואלת, עניינית, ומבלי להמתין לתשובה מניחה שטר כסף על הדלפק ופונה ללכת. "שתהיי בריאה, מותק!" היא מכווצת את שפתיה הדובדבניות, מעיפה אל עבר שרה נשיקה אוורירית וחיש מסתלקת, מותירה אחריה שובל בושם חריף ודביק תלוי באוויר.
"בידור אתם, הקוקסינלים המסכנים, רחמנות עליהם", נאנחת שרה. "נו, מה יש? שיהיה קצת בידור בחיים, למה לא? מגיע לבן-אדם קצת בידור לפני שיתעופף מכאן. בריאה ממילא כבר לא א -…" ובאותו רגע, פילח בה הכאב המוכר, המשתק. הרגליים כשלו. מה עכשיו?
מתוך בינתיים פפיטה... תחילה התקשתה לזהות מי זאת הבלונדינית החטובה הלבושה בשמלה מחויטת עם מחשוף גדול, מודפסת פסים עבים שחור-לבן לאורך. משך כמה שניות עמדו זו מול זו שתי הנשים עם חיוכי תמיהה על פניהן. עד שנפל האסימון. "מינה!" אכן היתה זאת מינה גלסמן. שונה. "יו לייק איט?" שאלה מינה, חגה חצי סבוב כדי להציג את פניה בפרופיל.הלכה ועשתה ניתוח אף, המספרית! "מה זה מקסים! ועוד היית בכלל ברונטית.…" היא בחנה בעיניה את התסרוקת האופנתית של שכנתה לשעבר, המעוצבת בסגנון קלאסי – ספורטיבי בקו מדורג. "מהפך של ממש! מה אגיד לך, מהמם!" "אומרים שלבלונדיניות יותר כייף. ותאמיני לי דליה – זה נכון." צחקקה מינה, עיניה הירוקות רוקדות בשובבות.
מתוך בקשר למוריס... עכשיו נעים. חמים ונעים. מזכיר לי את ירושלים. שם, אתה יודע, מתכסים בלילות בשמיכת פוך אפילו בקיץ. מאד אהבתי את ירושלים עיר הקודש ובזאת אני קצת יוצאת דופן, כי אני גם אוהבת את תל אביב. מאד. עיר בלי הפסקה. עברתי לשם מירושלים. מי שחי בירושלים מטורף אחרי העיר הזאת חבל על הזמן. ואלו מתל אביב מה זה שונאים את ירושלים. ואני – התאהבתי בשתיהן. הרי לך אמא יוצאת דופן. ושלא תחשוב שאני יוצאת הדופן היחידה במשפחה. רק – איך אני אגיד לך – אני פשוט לא מבינה אותם. במיוחד בכל מה שקשור לך ולי. הרי היו כל כך בסדר אתי. תמיד. בעיקר הדודה בטי. מה זאת אומרת. כל פעם: בואי לארוחת ערב, ליזי. תגורי כאן אתנו. ו- איך חולצת המשי הזאת מוצאת חן בעיניך, חמודה? היא שלך! קחי! קחי גם את צעיף פרוות השועל שלי, פרווה אמיתית מסיביר. ואז בום! פתאום הכל השתנה. הנה עוד אחד!! אאאוי! לנפח שלוש ארבע חמש שש שבע שמונה תשע עשר אחד עשרה שתים עשרה שלו- ו… לשח…. רר. הייתי בהלם. שהיא, דווקא היא, תעשה לי כזה פאדיחה. שתכתוב לי כזה מכתב נבזי. אוהבת אותי והכל ואכפת לה ממני מאד אבל מוטב שאשאר בתל אביב ואסתדר בכוחות עצמי כמו שעשיתי מאז שעזבתי את הבית, מפני ש – ציטוט – שובך לאנגליה לבד במצב כזה, בלי בן זוג, יוריד את אמא שלך ביגון שאולה – סוף ציטוט. אמרתי לשרה ישר אמרתי לה תשמעי שרה אמרתי לה, מבחינתי זה היינו הך. לא רוצים אותי במנצ'סטר אז שיחזיקו אותי פה בתל אביב.
מתוך אותה נשיקה ראשונה... לקיבוץ היה עדר פרות הולנדיות משובחות מגזע פרזיה ושושנה טיפלה בהן במסירות נפש. היא קיבלה אותי לעבודה ללא התלהבות יתרה ומבלי להסתיר את פקפוקיה לגבי כישוריי כרפתן. ואולם להפתעתי הצלחתי בתוך זמן קצר להפיג את חששותיה: לא זו בלבד שגישתי לבהמות האהובות עליה היתה עדינה ואנושית אלא שהוכחתי יכולת משביעה רצון והותר לשמש עוזר ראוי בכל מה שנוגע להפעלת המכונות, תיקוני ציוד, צביעה, שרברבות וכיוצא באלה.
ואז, בוקר אחד, שעה שהרכבנו מחדש את מצנן החלב לאחר החיטוי, היא נעצרה לפתע, התבוננה בי כאילו רואה אותי בפעם הראשונה, ואמרה: " 'תה יודע מה, בנימין? מה שהכי מוצא כן בעיני אצלך הוא שאתה אדם מעשי". בחלומות הכי וורודים לא יכולתי לפלל לפתיחה מבטיחה מזאת. ניחוח גופה, תערובת מטריפה של אישה, רפת ותבן-חי כבר מזמן הוציא אותי מדעתי. ובכלל, כיצד אוותר על הזדמנות חד- פעמית כזאת? היא באה ברצון, אף בחדווה, אל תוך זרועותיי, והתנשקנו אז בפעם הראשונה.
מתוך מפגשים ברומא כיצד נכנסה פנימה מבלי ששמע את הקליק של המפתח …? ברגע שראה אותה עומדת שם ליד הדלת גמר אומר שאם ישוב אי-פעם לרמת השרון ילך ישר לבדיקת שמיעה. האשה בהתה בו בעיניים ירוקות, קרובות זו לזו, קרות משהו אך משום מה לא מופתעות. שיערה האדום החלק היה מסופר קצר. חליפת העור השחור ההדוקה לגופה הבליטה את גזרתה האתלטית . אולי כדורסלנית…? פניה בעלי מבנה מעט גברי, עם לסת רחבה וחדה, הביעו אדישות מעט עצבנית. זפטה אחת ממנה – ו....
"בון ג'ורנו," אמר, עם חיוך שלא שיקף את הנתק בין הראש והברכיים. גבוהה ממנו ב15 סנטימטרים, היא סקרה אותו מלמעלה למטה ומבלי לומר מילה שלחה זרוע ארוכה אל עבר מכשיר הטלפון. משנוכחה שהמכשיר יצא מכלל שימוש החזירה את השפופרת. למה לא יצאה לפרוזדור להזעיק את המשטרה? בקור רוח הוא סגר את התיק, לבש את המקטורן, אסף את מעילו ופסע אל עבר הדלת. בגופה השרירי היא חסמה לו את הדרך.
|
